פגיעה לא חייבת להיות עבירה. המילים הללו, שתימצתה עבורי מומחית לצדק מאחה, חשובות ככ משום שהן מתעקשות להסתכל על פגיעה מינית לא רק כסעיף בספר החוקים אלא גם כעיוות מוסרי הפוגע בנפגעות וגם בקהילה. אנחנו יודעות שההליך הפלילי, מכל מיני סיבות, נותן מענה מאוד מסויים וחלקי לנפגעות ולנפגעים. יש נפגעות שרוצות צדק של בית משפט, יש שרוצות נקמה, יש שרוצות פיצוי ויש שרוצות, בראש ובראשונה, שהפוגע יקח אחריות על הפגיעה. כאשר מכניסים פוגע לכלא מרחיקים אותו מהאפשרות לפגוע עוד. זה חשוב מאוד אבל אם הוא יוצא מהכלא וממשיך להכחיש את הפגיעה, הפסדנו. פגיעה לא חייבת להיות עבירה ואנחנו מנסות למצוא את השפה לדבר על הפגיעות הללו, גם אם אינן עומדות ברף הפלילי. אנחנו לא רוצים לחיות את חיינו כדיון בבית משפט, אנחנו כן רוצים לחיות בטוב ובשלום, איש אשה בקהילתם.
מה תפקיד חברות וחברים בקהילה שיודעים שיש פוגעים, כאלה שלא הוגשו נגדם תלונות במשטרה וכנראה לא יוגשו, וכאשר הפוגע מכחיש? לא לשתף פעולה עם ההכחשה וההדחקה. לא לשמוע שיעורים מאותו אדם, לא לתת לו אכסניה, לברר מבעוד מועד מי יושב איתי בפאנל ואם יושב איתי פוגע לסרב לשבת איתו. גם אם הפגיעה היתה לפני שנה,חמש שנים או עשר. לא להשתתף בערבי הוקרה, לא במוספי ספרות ושירה לכבודו. לפעמים זה ממש קשה, לפעמים לא נעים. אני לא מזלזלת בקושי הזה כלל. גדול הפיתוי לעמוד לצד התוקף באמצעות שתיקה, כך כתבה ג'ודית לואיס הרמן. ככל שנמשכת שתיקה, כך נמשכת פגיעה.
כתבות נוספות
לכל המתנגדים והמתנגדות לצדק מאחה, לכל הטוענות והטוענים שחייבים וחייבות להעניש פו 
מרתקים מסקר רחב היקף של נפגעי עבירה שנערך בארצות הברית המגלה, בין היתר, שלא חיי 
חמלה וסליחה הן מתנות גדולות עבורנו, יכולות להיות חלק חשוב מתהליך של סגירה ושחרור 
מחדרה של ממונה על מניעת הטרדה מינית- האם לצדק המאחה יש מקום בארגז הכלים של הממונה