במשך שנים הסתובבתי עם הר געש בבטן. לבה מבעבעת של כאב שרפה אותי מבפנים. עברתי פגיעה מינית קשה ביותר במשך שנים, כילדה. אף פעם לא חיפשתי נקמה ולא רציתי שמי שפגע בי יישב בכלא. כל מה שבאמת חיפשתי וביקשתי כל השנים היה שמי שפגע בי יודה, ייקח אחריות, יישא באשמה במקומי. שיכיר בסבל שעברתי. שיבקש סליחה. היה לי גם חשוב שיקבל טיפול וידאג שלעולם הוא לא יפגע באחרות.
הצדק המאחה היה אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי. זה לא היה רק המפגש עצמו עם הפוגע ומה שבא אחריו. זה היה כל התהליך מהרגע הראשון: הליווי המקצועי, המכיל, ששם בפעם הראשונה אותי – הנפגעת – במרכז. את מה שחשוב לי, את הכאב שלי, את הרצונות והצרכים שלי במקום הראשון. וזה ההפך הגמור מהפגיעה שמוחקת ומועכת אותך והופכת אותך לגרגר אבק חסר משמעות.
המפגש עצמו היה טעון וקשה אבל גם מאד מעצים ומחזק. לעמוד מול מי שפגע בך בסביבה כל כך אוהדת, חמה, מכילה, שומרת ומגנה – ולומר לו כמה הוא פגע בך, כמה סבל הוא גרם לך, לראות בעיניים שלו שהוא רואה אותך ומבין את עומק משמעות הפשע שביצע. זה היה רגע מכונן בחיים שלי. לשמוע את הסליחה שכל כך ציפיתי לשמוע. את ההודאה – שריפאה חלק מאד עמוק ומרכזי בפצע שעדיין לפעמים מדמם. לקבל הכרה אמיתית לכל הסבל והכאב הבלתי נתפסים שספגתי. זה היה כמו לתפור את הקרע בלב.
במפגש הצלחתי גם לראות מעבר לפגיעה שלי – להבין מעט יותר את הצד הפוגע – לא חלילה מתוך מקום של תירוץ לפגיעה – אלא באמת מתוך סקרנות – להבין את התמונה המלאה, להשלים את חלקי הפאזל שהיו חסרים לי. יכולתי לאפשר לו לנסות לתקן במעט – לפחות בשביל העתיד – כי את העבר באמת שאי אפשר לשנות.
כשהסתיים התהליך הרגשתי שעשיתי תיקון. הסטתי את המסלול של החיים שלי. קיבלתי כוח לדבר. אני כבר לא מחוקה ולא קיימת. נוצרו גשרים עם חלקים במשפחה שהתפוצצו כתוצאה מחשיפת הסיפור. וזכיתי – בעיקר זכיתי לחיות כשאני פחות כאובה וכועסת ויותר מלאת סליחה – לעצמי.
מאיב בת 35
נגישות
