בימים האחרונים הרשת גועשת וסוערת בעקבות הסדר הטיעון ההולך ומתגבש עם תא"ל אופק בוכריס. במסגרת הסדר הטיעון הומרו 17 סעיפי אישום חמורים ביותר, בתוכם גם מספר אישומים באונס- בסעיף "בעילה אסורה בהסכמה". בתמורה להקלה באישומים, מודה בוכריס במעשים המיוחסים לו, ולוקח אחריות על ביצועם.
ההסדר גובש במהלך הליך גישור, שלצערנו, נוהל בצורה שונה מאד מהליך מאחה ונכון, שיכול באמת להיטיב עם הנפגעות ולהועיל גם לפוגע.
בצדק מאחה בפגיעות מיניות, הנפגעת היא חלק אינטגרלי מהתהליך. במהלכו, מספרת הנפגעת את הסיפור שלה, בדרך שהיא בוחרת לספר אותו, ויכולה לתת מקום לתחושות שלה ולרגשות שלה. זאת, להבדיל מהליך הגישור של בוכריס, שנוהל מול הפרקליטות הצבאית, בשם הנפגעות, ואלה עודכנו רק לאחר מעשה בשיחת טלפון.
בצדק מאחה בפגיעות מיניות, אחת המטרות החשובות ביותר היא לקיחת אחריות ע"י הפוגע, הכרה בפגיעה והבנה של השלכותיה, וכמובן- הבעת חרטה ובקשת סליחה. הסדר הטיעון השיג מטרה זו, אך באופן חלקי ולא מספק. בוכריס הודה בפגיעה חמורה הרבה פחות, לקיחת האחריות שלו לא נעשתה מול הנפגעות, כי אם במכתב לקוני שהוציא לתקשורת (שאגב, לא עמד בדרישות הסדר הטיעון), מבלי שמסתמנת הבעת חרטה והכרה בנזק שגרם לנפגעות- מה שהיו כל כך זקוקות לו, ועדיין.
חשוב לנו להגיד לכל מי שקרא למיצוי הדין עם בוכריס ושליחתו למאסר, שההליך הפלילי וכליאה ממושכת, אינם פתרון קסמים שתמיד מצליח לאחות פגיעה כ"כ קשה כמו זאת שנגרמה לנפגעות בפרשה העגומה הזאת. חשוב לנו להגיד, שיש אפשרויות אחרות, שיכולות לענות בצורה מדויקת יותר על הצרכים של הנפגעות. אפשרות כזאת היא הליך הצדק המאחה.
אז לפני שאנחנו מתייגות #יותר_מבוכריס, אנחנו חייבות להבין, שאם אנחנו רוצות לשלוח את בוכריס לעונש מאסר ממושך, אנחנו גם שולחות את הנפגעות אל שדה הקרב, לעמוד על דוכן העדים, לשחזר את הפגיעה הכואבת לפרטי פרטים, ולספוג חקירה נגדית קשה ופוגענית. על טראומה משנית שמעתן? הטראומה שנגרמת כתוצאה ממתן עדות בבית המשפט, הגורמת פעמים רבות למעין "אונס שני", שלעיתים תוצאותיו הרסניות ממש כמו הראשון. האם עצרנו ושאלנו את הנפגעות אם הן רוצות או מסוגלות לעבור את התהליך הזה? ואם לא, מי אנחנו שנכריח או נשפוט אותן על כך?
לפני שאנחנו מתייגות #יותר_מבוכריס אנחנו מוכרחות לדעת, שכלא ממש לא שווה לחרטה ולקיחת אחריות. אי אפשר לחשוב על דוגמה טובה יותר מאשר הנשיא לשעבר משה קצב (ששימש כתמרור אזהרה לבוכריס בהחלטתו ללכת להסדר טיעון), שריצה כבר מעל לארבע שנים מהעונש שנגזר עליו, ועדיין לא מבטא ולו שמץ של חרטה, אמפתיה או לקיחת אחריות.
זהר להט, הבחורה האמיצה שחשפה את פרשת אלון קסטיאל, והסכימה לצאת מהפיקסלים ולחשוף את שמה ואת מי שהיא, נשאלה לגבי ציפיותיה מההליך המשפטי וזו הייתה תגובתה (ששווה להביא אותה כמו שהיא):
"אני מקווה שיעשה צדק ואני אפילו לא יודעת מה זה הצדק הזה. הרי הוא לא יכול לפצות אותנו על מה שעברנו. אין דרך לפצות, לא בישיבה שלו בכלא, לא בעבודות שירות וגם לא בכסף. אבל הייתי רוצה לכל הפחות את ההודאה שלו. שיודה במה שהוא עשה, שלא ינסה לצאת בזול בהאשמות פחותות. אני מאמינה שההודאה שלו תעזור להרבה נשים. יש הרבה נשים כמוני שבילו את השנים האחרונות בתחושה שהן אשמות, שזה נכון שהן עברו אונס אבל אין מה לעשות וצריך פשוט להשלים עם זה. אני בטוחה שאם הוא יודה- זה יעזור להן לסגור מעגל."
ההודאה הנכספת, לקיחת האחריות והבעת החרטה, הן לצערנו אלמנטים שההליך הפלילי לא מעודד, ההפך. ההליך הפלילי במהותו, מדרבן את הנאשם לדבוק בחזקת החפות (ובצדק), ודוחף את הסנגורים להיות תוקפנים יותר ולשאול את השאלות הקשות ביותר על דוכן העדים, כדי לערער את אמינות המתלוננות ולזכות את הלקוח שלהם.
לא תמיד ההליך הפלילי יכול להביא לנפגעות את מה שהן זקוקות או מייחלות לו. הגיע הזמן להסתכל החוצה ולהבין שיש גם דרך אחרת.
