התשמע קולי – תוכנית 'בצדק' מציינת 10 שנות פעילות
היא נפגעה מינית לפני 6 שנים, כשהיתה בת 21, על ידי מי שהיה כמו אבא שני בשבילה. הוא אדם חשוב, מוכר ומוערך, חרדי כמוה. המשפחות שלהם הכירו היטב ופניה למשטרה לא באה בחשבון מבחינתה. למרות שעברו שנים מאז הפגיעה וכלפי חוץ נדמה היה שהיא מתפקדת, היא המשיכה לשאת את הפגיעה בקרבה ולהתייסר. רצתה שיבין כמה חמור היה המעשה שעשה לה, שייקח אחריות, שילך לטיפול ושלא יעשה זאת לאחרות. רצתה להניח את המקרה מאחור, יחד עם התקפי החרדה והקשיים הנוספים שחוותה ושהתביישה לדבר עליהם. ביקשה לשקם את האמון שלה בבני האדם ולהחזיר את האמונה בדת.
לוּ היתה פונה להליך הפלילי, סביר שאף אחד מהצרכים הללו, לא היה מקבל מענה.
וכמותה יש רבות: נפגעות שמחפשות מענה אחר. לא את ההתנצחות בבתי המשפט, המילים המנוכרות והכלא, אלא הכרה בפגיעה ובנזקים שגרמה, התעמתות עם הפוגע, קבלת תשובה לשאלה מדוע עשה את מה שעשה ולעיתים, רק לשמוע ממנו את המילים 'מצטער' ו'סליחה'.
בדיוק בשביל מקרים כאלה הקמנו, לפני עשור, את תכנית 'בצדק' – עמותה ששמה לה למטרה להעמיד במרכז את מי שנפגעה מינית, להקשיב לה, לשמוע ממנה מה היא צריכה והכל, בסביבה בטוחה, מאמינה, תומכת שמחזירה את השליטה לנפגעת.
וכך כתבה לנו ר', אותה אישה חרדית שנפגעה מינית לפני שש שנים על ידי מכר משפחתי, מי שהיה עבורה כמו אבא שני, בסיום התהליך:
צעקתי!! השמעתי את קולי!!
היה זה רגע מלחיץ כל כך. כמו רוב הנפגעות, פחדתי, חששתי ובעיקר שתקתי. אבל לאט לאט הבנתי, שאין ממה להתבייש וההפך, אני חייבת להשמיע את קולי בכדי להזהיר ואולי גם לעזור.
אז התחלתי לדבר. לאט. בשקט. ברעד. ואז צעקתי זאת לעולם. זה היה מפחיד ומדהים בו זמנית
ובאותו רגע התקבלה אצלי החלטה וכבר למעלה מחודשיים שאני מתעסקת בזה. "צדק מאחה" כך קוראים לתהליך.
הוא מתאים לכל אותן בנות אשר רוצות להשמיע את קולן, לאלו שנמאס להן שלפעמים קצת מזלזלים בזה ורוצות שיגידו להן "נפגעתן. זה כאב. בואו נקום מזה". לאלו שלזרוק את הפוגע מאחורי סורג ובריח זה פשוט לא אופציה.
אז קבעתי פגישה איתן. הגעתי מלאת תקווה וחשש. דיברנו במשך שעה. הן הסבירו לי הכל. שאלו שאלות. חייכו. תמכו. עודדו. יצאתי מותשת פיזית אך בעיקר נפשית. התקשיתי לנהוג ואפילו לנשום. ובכל זאת, אני יוצרת איתו קשר. רועדת למולו אך עומדת על שלי. קובעת לו עובדה ואז, נעלמת לכרית לבכות בשקט. ואז, עוד פגישה. ועוד אחת.
במקביל, הוא גם הוזמן למקום. הוא גם עובר תהליך דומה אך שונה.
יש ירידות ועליות. יום אחד אני רוצה לרצוח את כל העולם מעומק הכאב שלי. מחוסר ההבנה שלו. מאי נעימות. מרצון להתכחש להכל. מהרגשת מחנק ויום אחר, אני מלאת תקווה. מלאת סליחה. מלאת הבנה.
לבסוף, הפגישה (המשותפת) נקבעה. אני. שתי נשים מקסימות. והוא.
אני. והוא.
המילים מהדהדות באוזניי ולא נותנות לי להירדם. דמעות וחיוך מתערבבים להם והיא שוב שואלת אותי אם אני בטוחה שאני מוכנה, אם אני לא רוצה לדחות. וזה בסדר. מותר לי. אך אני משתוקקת להיות כבר אחרי.
הולכת לשם לבד. כי כך בחרתי. לבד מול הפחד הכי גדול שלי. לבד מול המלחמה הכי מפחידה שלי.
אני יושבת בחדר איתן. הוא מגיע אני בורחת. שומעת בראשי שוב ושוב: זה גדול עלי. זה גדול עלי. זה גדול עלי.
היא באה. מזכירה לי איך עושים את הפעולה הכי פשוטה בעולם. לנשום. כנראה לרגע שכחתי אותה.
לאט לאט החיוך שב אל פניי. אני מזכירה לעצמי שמותר לי להתפרק מולו, שמותר לי הכל. כאן מותר לי הכל.
והדיון מתחיל.
תופסת בידיי עט ומתחילה לפרק אותו. המילים בקושי יוצאות מפי אך לאט לאט אני משמיעה את הקול שלי. מסבירה לו על התהליך המתיש שעברתי מאז, מסבירה לו עד כמה הוא פגע, עד כמה הוא פצע את נפשי. רוב הפגישה לא הבטתי בפניו. רק בעט המפורק. אבל לא פחדתי. הדמעות זלגו בחופשיות. כבר לא התביישתי.
והוא דיבר. הוא הצטער. הוא בכה. הוא טעה.
הוא לרגעים הרגיז ולרגעים ריגש. לרגעים הרחיק והכאיב ולרגעים הצליח להזכיר לי שהוא בן אדם.
והן היו שם. מתערבות לא מתערבות. שואלות שאלות מכוונות. עוצרות מילים לא נכונות. מעודדות. תומכות.
לאחר שעתיים בערך הוא הלך. הרגשתי ריקה. גופי רעד. לא הצלחתי לזוז מהכיסא. אבל הן לא מיהרו. נשארו איתי שם. שואלות איך אני. מה אני. ולאט לאט הרעד עבר. כבר לא הייתי זקוקה לעט המסכן שעבר לפח.
צחקתי. הסתכלתי סביבי. ליבי פעם בצורה אחידה ורגועה. יצאתי משם בהרגשת ניצחון.
צעקתי!! השמעתי את קולי!!
הוא שמע אותי. הוא הבין. הוא הצטער. הוא בכה. ויותר מהכל, הוא מעולם אבל מעולם לא יעשה זאת שוב! סוף סוף אני רגועה. יכולה לישון בשקט בלילה. אחרי שנים של נדודי שינה, זו פשוט מתנה אדירה.
ועכשיו, כולי תקווה שגם אתם שמעתם את קולי. כי כתבתי את כל זה לא רק בשבילי אלא גם בכדי שוב להזהיר. ובעיקר בשביל כל אותן בנות ששותקות. שחושבות שאין פתרון. שאין איך לצאת מזה.
אז תדעו, תמיד יש. ער"ן (עזרה ראשונה נפשית), המרכז לנפגעות תקיפה מינית וצדק מאחה. הם אלו שעזרו לי. שלא נתנו לי ליפול. שלא נתנו לי להתייאש.
תודה. תודה שהייתם שם. תודה שנתתם לי לקום גם אחרי שחשבתי שאין לי בשביל מה!
צעקתי!! סוף סוף השמעתי את קולי!!!
צעקתי וכעת אני יכולה לחיות בשלווה.
תגובות כאלה מפיהן של נפגעות רבות מוכיחות שוב ושוב, את החשיבות של תהליכי צדק מאחה במתן מענה לצרכים האינדיבידואליים שלהן ולהתקדמות לעבר ההחלמה.
כשייסדנו את תכנית 'בצדק' לפני עשר שנים, היה לנו ברור, כי ההליכים משפטיים הקיימים, בראשם ההליך הפלילי, אינם נותנים את המענה הדרוש לכלל הנפגעות וכי דרושה אלטרנטיבה.
בעשר שנות פעילותינו, לאחר הנחיית כמאה תהליכים בהם השתתפו נפגעות, בני ובנות משפחה, פוגעים ונשות ואנשי מקצוע אין לנו ספק, כי בעזרת הבעת רגשות והכרה, תקשורת מכבדת, הקשבה, הבנה וחמלה מתאפשר שלב האיחוי וההחלמה.
עשר שנים לתוכנית 'בצדק'.
עשר שנים של ניסיון, לימוד מתמיד, אומץ, הידברות, החלמה ואיחוי.
כתבות נוספות
היום קיבלתי הודעה מנפגעת שהשתתפה בתהליך צדק מאחה לפני שנים:
"היה לי ממש בו 
חן יקרה, תודה רבה על מאמר חשוב ביותר. שמי פני לייסט ואני הקמתי לפני 9 וחצי שנים 
מה מרגישה נפגעת לאחר שפגשה את הפוגע שלה במסגרת תכנית צדק מאחה?
האם התוצאה מצדי 
תוכנית ״בצדק״ שמחה להזמינכם/ן לערב מרתק בנושא ״צדק מאחה בפגיעות מיניות״, בו נחשו
