כתבה שמאירה, בצורה כ"כ ברורה ונהדרת, את הצורך בהכרה עבור נפגעות תקיפה מינית:
"…."הביטוי הזה — 'חוסר עניין לציבור' — מסמל בעיני כל כך הרבה", אומרת ברייר־דנציגר. "הוא מסמל את אוזלת ידה של המשטרה, את ההסתרה ואת המערכת המתוחכמת והמשומנת שגורמת לנו להרגיש תמיד אשמות". ובאמת, את מי מעניין שילדה בת שמונה הותקפה מינית? מי הוא אותו ציבור שזה לא מעניין אותו? את מי הוא כולל, הציבור הזה, ואת מי לא? אלה רק כמה מהשאלות — הרבות, הנוקבות, המטרידות — שמעוררת ההתבוננות בתצלומיה."
"פגיעה מינית בילדות וילדים, אולי אחת התופעות המזוויעות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, היא תופעה שכיחה מאוד. קשה לאמוד את היקפה, אך לפי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי אונס ותקיפה מינית, לפחות 20% מהילדות והילדים נופלים לה קורבן. עד גיל שמונה בנים ובנות מותקפים באותו שיעור, אחרי גיל זה בנות מותקפות הרבה יותר. ככל הידוע, 97% מהתוקפים הם גברים. יותר מ-85% מהתוקפים מוכרים לקורבן. אך כשני שלישים מהתיקים בעבירות מין בילדים ונוער נסגרים, 15% מהם "מחוסר עניין לציבור"."
"ברייר־דנציגר מסבירה: "יש כאן שרשרת שצריך לקטוע. ברוב המקרים הפגיעות הן מידי אדם קרוב, ונדרש הרבה זמן לספר עליהן. אז אנחנו לא מדברות, וכשאנחנו כבר כן מדברות, לא מאמינים לנו. הדרך להילחם היא לדבר — ולהאמין לאלה שמדברות. הדיבור על תקיפות מיניות הוא סוג של טאבו בחברה שלנו אף על פי שכל אשה שלישית מותקפת מינית, וכל אשה מוטרדת לפחות פעם אחת בחייה. אני מבקשת לעסוק בטאבו הזה כי אני מאמינה שהדיבור הוא הדרך היחידה להילחם בגודל התופעה. פגשתי עד עכשיו קרוב ל-30 נשים. רק לשתיים מהן האמינו. אחת מהן זו אני. רובן של אלה שסיפרו נתקלו בתגובות כמו 'למה לא הרבצת לו?' 'את מדמיינת', 'זה לא יכול להיות'"."
המקום שבו הותקפתי מינית: בבית פרטי, בבית הספר, בכיכר העיר
צפי סער
לקריאת הפוסט המלא
