fbpx

נפגעת

אחר כך ישנתי כמו שלא ישנתי שנים. אני יותר רגועה, לא בלחץ. אני מרגישה יותר שלמה. אני מרגישה שסגרתי משהו.

נפגעת

זו הייתה ההזדמנות שלי לדבר. רואים שיש פה נכונות מכל המשפחה להגיע לדרך הנכונה.

נפגעת

תחושה ממש של הקלה. שמחתי שזה קרה. זה היה קשה אבל היום אני מרגיש הרבה יותר טוב.

נפגעת

מבחינתי הצדק הוא שהייתה הכרה אני לא צריכה להוכיח שזה קרה.

נפגעת

הדבר המאוד חשוב מהמפגש היה שהוא אמר לי שהוא מצטער, הוא מכיר במה שקרה, מאד היה אכפת לו. זה מה שאפשר לי להמשיך הלאה ולהיות מה שאני היום.

נפגעת

יצאתי מכל המאבק שחייתי בו. אני יכולה להסתכל על אדם שפגע בתור אדם, ולא בתור מפלצת נוראית שצריך להרוג להשמיד ולאבד את זכרו. התהליך כ"כ אמיתי ומדויק, בעיקר לעם היהודי.

נפגעת

עכשיו אני יכולה לגבש מחדש את הזהות שלי, לגלות מי אני ומה אני רוצה לעשות. אני מרגישה שאני מתחילה לחיות. זאת הרגשה של לידה מחדש. עד שעברנו את התהליך לא הצלחתי כל כך לתפקד.

עדותה של נפגעת

צעקתי!!
השמעתי את קולי!!
היה זה רגע מלחיץ כל כך…
אז כן, עברתי פעם הטרדה מינית
וכמו רוב הנפגעות, פחדתי. חששתי. ובעיקר שתקתי. 
אבל לאט לאט הבנתי שאין ממה להתבייש 
וההפך, אני חייבת להשמיע את קולי בכדי להזהיר
ואולי גם לעזור…
אז התחלתי לדבר. לאט. בשקט. ברעד. 
ואז צעקתי זאת לעולם. 
זה היה מפחיד ומדהים בו זמנית
ובאותו רגע התקבלה בפניי החלטה
וכבר למעלה מחודשיים שאני מתעסקת בזה
"צדק מאחה" כך קוראים לתהליך…
הוא מתאים לכל אותן בנות אשר רוצות להשמיע את קולן
לאלו שנמאס שלפעמים קצת מזלזלים בזה
ורוצות שיגידו להן "נפגעתן. זה כאב. בואו נקום מזה"
לאלו שלזרוק את הפוגע מאחורי סורג ובריח זה פשוט לא אופציה…
אז קבעתי פגישה איתן. הגעתי מלאת תקווה ומלאת חשש
דיברנו במשך שעה. הן הסבירו לי הכל. שאלו שאלות. חייכו. תמכו. עודדו. 
יצאתי מותשת פיזית אך בעיקר נפשית. 
התקשתי לנהוג. ואפילו לנשום. 
ובכל זאת אני יוצרת איתו קשר. רועדת למולו. 
אך עומדת על שלי. קובעת לו עובדה 
ואז נעלמת לכרית לבכות בשקט…
ואז עוד פגישה ועוד אחת
במקביל הוא גם הוזמן למקום
הוא גם עובר תהליך דומה/שונה
יש ירידות ועליות. 
יום אחד אני רוצה לרצוח את כל העולם מעומק הכאב שלי
מחוסר ההבנה שלו. מאי נעימות. מרצון להתכחש להכל. מהרגשת מחנק. 
ויום אחר אני מלאת תקווה. מלאת סליחה. מלאת הבנה…
לבסוף הפגישה נקבעה. 
אני. שני נשים מקסימום. והוא. 
אני. והוא. 
המילים מהדהדות באוזניי ולא נותנות לי להרדם
דמעות וחיוך מתערבבים להם
והיא שוב שואלת אותי אם אני בטוחה שאני מוכנה
אם אני לא רוצה לדחות. וזה בסדר. מותר לי. 
אך אני משתוקקת להיות כבר אחרי…
הולכת לשם לבד. כי כך בחרתי. 
לבד מול הפחד הכי גדול שלי. 
לבד מול המלחמה הכי מפחידה שלי…
אני יושבת בחדר איתן. 
הוא מגיע אני בורחת. 
שומעת בראשי שוב ושוב
זה גדול עליי. זה גדול עליי. זה גדול עליי. 
היא באה. מזכירה לי איך עושים את הפעולה הכי פשוטה בעולם. לנשום…
כנראה לרגע שכחתי אותה…
לאט לאט החיוך שב אל פניי
מזכירה לעצמי שמותר לי להתפרק מולו
שמותר לי הכל. כאן מותר לי הכל. 
הדיון מתחיל. 
תופסת בידיי עט ומתחילה לפרק אותו
המילים בקושי יוצאות מפי
אך לאט לאט אני משמיעה את הקול שלי
מסבירה לו על התהליך המתיש שעברתי מאז
מסבירה לו עד כמה הוא פגע 
עד כמה הוא פצע את נפשי
רוב הפגישה לא הבטתי בפניו. רק בעט המפורק. 
אבל לא פחדתי. הדמעות זלגו בחופשיות. 
כבר לא התביישתי. 
והוא דיבר. הוא הצטער. הוא בכה. הוא טעה. 
הוא לרגעים הרגיז
ולרגעים ריגש
לרגעים הרחיק והכאיב
ולרגעים הצליח להזכיר לי שהוא בן אדם…
והן היו שם. מתערבות לא מתערבות. 
שואלות שאלות מכוונות. עוצרות מילים לא נכונות. מעודדות. תומכות. 
לאחר שעתיים בערך הוא הלך. הרגשתי ריקה.
גופי רעד. לא הצלחתי לזוז מהכיסא. 
אבל הן לא מיהרו. נשארו איתי שם. 
שואלות איך אני. מה אני. ולאט לאט הרעד עבר
כבר לא הייתי זקוקה לעט המסכן שעבר לפח
צחקתי. הסתכלתי סביבי. ליבי פעם בצורה אחידה ורגועה. 
יצאתי משם בהרגשת ניצחון. 
צעקתי!!
השמעתי את קולי!!
הוא שמע אותי. הוא הבין. הוא הצטער. הוא בכה.
ויותר מהכל, הוא מעולם אבל מעולם לא יעשה זאת שוב!!!
סוף סוף אני רגועה. יכולה לישון בשקט בלילה. 
אחרי שנים של נידודי שינה, זו פשוט מתנה אדירה!!!
ועכשיו, כולי תקווה שגם אתם שמעתם את קולי. כי כתבתי את כל זה לא רק בשבילי
אלא גם בכדי שוב להזהיר…
ובעיקר בשביל כל אותן בנות ששותקות. שחושבות שאין פיתרון. שאין איך לצאת מזה. 
אז תדעו, תמיד יש. 
ער"ן (עזרה ראשונה נפשית), המרכז לנפגעי פגיעות מיניות וצדק מאחה… 
הם אלו שעזרו לי. שלא נתנו לי ליפול. שלא נתנו לי להתייאש. 
תודה. תודה שהייתם שם. תודה שנתתם לי לקום גם אחרי שחשבתי שאין לי בשביל מה!!
צעקתי!!
סוף סוף השמעתי את קולי!!!
צעקתי…
וכעת אני יכולה לחיות בשלווה….

נפגעת

נגישות